העליון: "המנסה לפתור סכסוכים אזרחיים באמצעות ארגון פשיעה- דינו מאסר בפועל"

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1049/07 (סגנית הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וד' רוזן), אשר הרשיע את שלושת המערערים בעבירת סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיפים 428 סיפא ו-29 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן 'חוק העונשין') יחד עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג- 2003 (להלן 'חוק המאבק בארגוני פשיעה'). בגין עבירות אלה הושתו על כל אחד מהמערערים שלוש שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי לבל יעברו במשך 3 שנים עבירה מן העבירות בהן הורשעו. בנוסף, הוטל על המערער בע"פ 6368/09 (להלן 'מערער 1') קנס בסך 25,000 ש"ח ועל המערערים בע"פ 6845/09 (להלן 'מערערים 2 ו-3') קנס בסך 150,000 ש"ח כל אחד.  הערעורים מופנים נגד הכרעת הדין ונגד גזר הדין.

הרקע לערעורים וטענות הצדדים

2.        מממצאי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי חברת 'גליקסמן' חולשת על נתח משמעותי משוק שיווק הביצים בישראל (כ-18%). האחים גליקסמן ביקשו להגדיל נתח שוק זה ובשל כך התקשרו עסקית עם מערערים 2 ו-3, אחים ובעלי חברת 'ארבל הגליל'. לפי ההסכם, התחייבו מערערים 2 ו-3, האחראים על גידול עופות ב-38 משקים באזור הצפון, להעביר את ביציהם למיון ולשיווק על ידי חברת 'גליקסמן'. הגם שחברת 'ארבל הגליל' הייתה אחראית לפי ההסכם למימון ההוצאות הכרוכות בגידול העופות, התחייבה חברת 'גליקסמן' לכסותן. הרציונל שעמד מאחורי נטילת אחריות זו היה שהביצים, שסופקו על ידי חברת 'ארבל הגליל', לא רק יצליחו לכסות את כלל ההוצאות אלא גם ישאו רווח. ברם, תוחלת זו נכזבה. חברת 'גליקסמן' מימנה את פעילות חברת 'ארבל הגליל', אך הצ'קים שמסרו מערערים 2 ו-3 לחברת 'גליקסמן' בתמורה היו לעתים שכיחות חסרי כיסוי. בהדרגה הלך חובה של 'ארבל הגליל' לחברת 'גליקסמן' ותפח - אולם, האחים 'גליקסמן' חשו לכודים ב'מעגל קסמים', מבלי יכולת להפסיק את ההתקשרות בין החברות. זאת, כיוון שאם היו מערערים 2 ו-3 מפסיקים את אספקת הביצים, עלולים הם היו לסכן את תשתית שיווק הביצים של חברת 'גליקסמן'. על רקע זה, שכרו מערערים 2 ו-3 את שירותיו של עו"ד גיא אופיר, על מנת שזה יגשר על "שטחי המריבה" בינם לבין האחים גליקסמן ובמקביל ירפא את חברת 'ארבל הגליל' מתחלואיה ומגירעונותיה. עו"ד אופיר אכן סייע למערערים 2 ו-3 ולחברת 'ארבל הגליל' תקופה מסוימת. אולם, בשלב מסוים היחסים בין הצדדים הגיעו לקיצם. או אז חל מפנה והאחים גליקסמן סיכמו עם עו"ד אופיר שזה יפעל עבורם תמורת דמי תיווך בנושא אשראי. מערער 2 חש שדמי התיווך האמורים, שהועברו מחברת 'גליקסמן' לידי עו"ד אופיר, באו על חשבון כספים שאמורים היו לעבור לידי חברת 'ארבל הגליל'. מכאן ואילך החלה השתלשלות אירועים, במסגרתה רתמו מערערים 2 ו-3 ארגון פשיעה לשם הוצאתם של כספים מידי האחים גליקסמן והתנהלו מספר פעולות סחיטה על ידי הארגון.

         פרשת הסחיטה הראשונה התרחשה באוגוסט 2005 והיא רלוונטית למערערים 2 ו-3. בגדרה נסחטו מהאחים גליקסמן 900,000 ש"ח ב-30 צ'קים. זאת, על ידי נאשם 2 בכתב האישום (להלן 'סיטבון') - אשר תואר על ידי בית המשפט המחוזי כ"יד ימינו" של ראש ארגון הפשיעה אסי אבוטבול (שם, עמוד 26) - ותוך מעורבות של מערערים 2 ו-3, אשר סיכמו עם ראש הארגון וסיטבון שיקבלו מחצית מהסכום האמור. יצוין כי התשלום לעיל נרשם, באישורו של מערער 2, בספרי החשבונות של חברת 'גליקסמן' תחת הכרטסת של חברת 'ארבל הגליל'. פרשת הסחיטה השנייה - המובאת לצורך הצגת הרקע למעשיהם של שלושת המערערים בפרשיות הסחיטה האחרות - נמשכה על פני החודשים דצמבר 2005 עד ינואר 2006. במהלכה, סחט ארגון הפשיעה מהאחים גליקסמן מיליון וחמישים אלף ש"ח ב-30 צ'קים חודשיים. מערער 1 מעורב בפרשת הסחיטה השלישית, שהחלה בסוף שנת 2006. סיטבון שלח את מערער 1 לעו"ד אופיר, על מנת שהלה יסביר לעו"ד את ההשלכות העלולות להיות לאי היענות לדרישות הארגון להעביר סכומי כסף נכבדים לידיו. בנוסף, קיבל יונה גליקסמן שיחות איומים והופעלו עליו לחצים כבדים להעביר כספים לארגון הפשיעה. 

3.        באשר למערער 1, הוא נאשם 13 בכתב האישום, קבע בית המשפט המחוזי כי התשתית העובדתית מעידה שהלה נמנה על שורות ארגון הפשיעה ופעל מטעמו בפרשת הסחיטה השלישית לעיל. משיחות הטלפון בין מערער 1 לבין סיטבון שתומללו והוקלטו למד בית המשפט המחוזי כי מעמדו של מערער 1 בארגון "בולט" - "נאשם 2 לא רק מצא להיעזר בו, ובהמשך לעדכנו, אלא גם ביקש עצותיו ונשמע להן" (עמוד 332 להכרעת הדין). שיחות הטלפון עיגנו את דברי עדי התביעה בפני בית המשפט המחוזי. נפסק כי מעורבותו של מערער 1 בסחיטה הייתה עמוקה, הוא הכיר את התמונה על בוריה, הגה דרך פעולה להמשך הפעלת הלחצים והיה שותף פעיל לסחיטת גליקסמן. אומנם, מערער 1 לא נקט מילות איום מפורשות. ברם, הוא דיבר בשם ארגון הפשיעה שהטיל חיתתו על עו"ד אופיר ותוכן דבריו היה "בבחינת איום חד ומושחז" (וראו עמודים 329-333 להכרעת הדין).  

           בית המשפט המחוזי כרך את הדיון במערערים 2 ו-3, הם נאשמים 23 ו-24 בכתב האישום. נקבע כי השניים פעלו "בעצה אחת ובצוותא חדא" במסגרת פרשת הסחיטה הראשונה. הם פנו בבקשת עזרה לארגון הפשיעה ורתמו אותו לשם סיוע בסכסוך עם האחים גליקסמן. ציפייתם הייתה ליהנות ממחצית מפירות פרשת הסחיטה הראשונה - סך של 450,000 ש"ח - ומשכך גילו מעורבות לכל אורך הדרך ב"מיסוד פעילותו של נאשם 2". משהבינו מערערים 2 ו-3 כי תקוותם זו נכזבת, זימנו פגישה בהשתתפות, בין היתר, ראש ארגון הפשיעה ונאשם 2 כדי לעמוד על דרישתם.

4.        במישור האחריות הפלילית מתפצלות טענות המערערים לשניים - אי קיומם של היסודות העובדתיים הנדרשים לגיבוש עבירת סחיטה באיומים לפי חוק העונשין ואי תחולתה של הזיקה לחוק ארגוני פשיעה. סנגורו של מערער 1 טען בפנינו כי מעורבותו של מרשו בפרשת הסחיטה השלישית "נוגעת בשולי השוליים של הפרשה". לגרסתו, התשתית העובדתית מסתכמת בפגישה אחת ויחידה בין חברים, במסגרתה לא ננקטה אלימות פיזית או מילולית. משכך, הוא מסיק כי עסקינן לכל היותר "בסיטואציה גבולית המצויה על קו התפר בין עבירת איומים לבין אזהרה, כאשר הכל תלוי בניואנס ובהתרשמות". כמו כן, נטען כי השימוש ב"נשק יום הדין" - קרי, סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה - נעשה באופן שגוי על ידי בית משפט קמא. בא כוחם של מערערים 2 ו-3 טען בפנינו כי מרשיו כלל לא ביצעו עבירה, לבטח לא בצוותא ושלא ניתן להחיל נגדם את סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה שכן אינם נמנים על שורותיו של ארגון פשיעה. בנוסף, נטען כי מערער 3 לא נכח בזירת האירועים ולכן יש לזכותו. להשקפת בא כוח מערערים 2-3 עסקינן ב"סכסוך עסקי", הא ותו לא. באשר למישור הענישה סבורים המערערים כי העונשים שנגזרו עליהם אינם הולמים את חומרת מעשיהם, אלא "מופרזים" ו"חורגים באופן קיצוני". מהעבר האחר, מאמצת המשיבה הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין של בית המשפט המחוזי.    

דיון

5.        טרם אפנה לסוגיות המשפטיות שהועלו בפנינו, יש להבהיר כי הערעורים כוללים השגות על ממצאי עובדה ומהימנות רבים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. הלכה מימים ימימה היא כי בית משפט שלערעור לא יתערב על נקלה בקביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת (וראו ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל (28.11.2007); ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל (21.2.2008); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (19.7.2007); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (16.1.2006)). זאת, לאור יתרונה של הערכאה הדיונית בדמות התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים, מהעדויות ומהראיות (וראו ע"פ 6853/09 חסן נ' מדינת ישראל (14.4.10); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924).  הכלל המנחה הוא:

"קביעת ממצאים עובדתיים ראוי שתהיה נתונה לערכאה שבפניה נשמעו העדויות ובפניה הוצגו הראיות (ראו: ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 25.10.2007)). בית המשפט יסטה מהלכה זו רק במקרים חריגים בהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית לא היו מעוגנות בחומר הראיות או במקרים בהם נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה, לגורמים רלוונטיים (ראו: ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.11.2007); וכן עניין אלרז, לעיל)" . (ע"פ 10423/07 - מדינת ישראל נ' שמשון סיטרין (11.6.2008))."

           פסק דינו של בית המשפט המחוזי סוקר בהרחבה את העדויות שנמסרו בפניו ובפני המשטרה ואת הראיות השונות הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה. עם האחרונות נמנים, בין היתר, הצ'קים של האחים גליקסמן - אשר התחקות אחר עקבותיהם מלמדת על פעילות ארגון הפשיעה - וכן תמלולי שיחות טלפון ושיחת טלפון מוקלטת בין מערער 1 לבין נאשם 2 מהתקופה הרלוונטית לפרשת הסחיטה השלישית. בית משפט קמא הצליב בין העדויות והמוצגים טרם טווה את המארג העובדתי. באשר למערער 1 הובילה בחינת העדויות גם לזיכויו מעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון ולשלילת הטענה כי נטל חלק בפגישות שהתקיימו במלון ובבית הקפה. בדומה, זוכו מערערים 2 ו-3 מעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון מאחר שלא הוכחה מודעותם לנעשה ברכוש האסור שנסחט מהאחים גליקסמן והועבר לרשות ארגון הפשיעה. קביעותיו העובדתיות המפלילות של בית המשפט המחוזי מקובלות עליי. עולה בבירור כי בית המשפט המחוזי היה מודע לסלע המחלוקת העובדתית בין הצדדים והכריע בו. לא מצאתי כי הסנגורים הצביעו על כך שמדובר באחד מהמקרים החריגים, המצדיקים התערבות עובדתית של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה המבררת. דומני כי המערערים למעשה מבקשים לשכנע את בית משפט זה שבכל מקרה היה מקום להעניק משקל אחר לממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת ובכך להביא לזיכויים. גם בנושא האחרון הביקורת הערעורית, מטבעה, מוגבלת. לעניין זה יפים דבריו של חברי השופט א' לוי, אשר שרטט לא מכבר את תוואי פעולתו של בית משפט זה כערכאת ערעור (ע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל (10.3.2008)):

 "מטבע הדברים, אין ערכאת הערעור נדרשת להכריע את דינם של המערערים מחדש על-פי הראיות שהביאו הצדדים, הואיל ובעניין זה בדיוק עסק בית-המשפט המחוזי בהרחבה. תפקידנו הוא ביקורתי באופיו, כפי שנקבע כבר בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952): 'אין בית-המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את - כשרותו או פסלותו של פסק-דין! ואין זה משחק מילים בעלמא, כי רב ההבדל וגדול השוני: בין בחינת אמיתות המעשים שיוחסו לנאשם, לבין בחינת נכונות הדרכים בהם הלך בית-המשפט דלמטה, בדונו את המעשים ההם'."

           משאושרה התשתית העובדתית, כפי שזו נקבעה על ידי הערכאה המבררת, ניתן לאתר שלושה מוקדים הטעונים בירור: ראשית, האם העובדות, כפי שנקבעו, מקיימות את יסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים בפרשות הסחיטה הראשונה והשלישית ביחס למערערים 2-3 ומערער 1 בהתאמה? שנית, האומנם מערערים 2 ו-3 הינם בגדר מבצעים בצוותא? ושלישית, אימתי יוחל חוק ארגוני פשיעה? וליתר דיוק, מתי יופעל סעיף 3 לחוק האמור?

סחיטה באיומים   

6.        עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין מכוונת לאלץ אדם באמצעות איום  "לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו". התנהגות כגון דא, כשלעצמה, מהווה עבירה מושלמת של סחיטה באיומים ללא קשר לשאלה האם האיום השיג את מטרתו. ברם, 'הצלחת' האיום מהווה מרכיב מחמיר לעניין הענישה, המעלה את העונש המרבי בעבירת סחיטה באיומים מ-7 שנים ל-9 שנים (ראו הסיפא של סעיף 428 לחוק העונשין וכן ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב ואח' פ"ד לט(1) 293, 304). הכלל הוא כי על האיום להיבחן מבעד למשקפיים אובייקטיביים - דהיינו, האם בתוכן הדברים ובנסיבות שבהן נאמרו היה כדי להטיל אימה על האדם מהיישוב. עם זאת, יש לזכור כי "יותר מאדם אחד חי בישוב וכל אחד לובש צורות שונות" (ע"פ 4210/09, 4043/09 לירן נ' מדינת ישראל (25.11.09); וראו גם ע"פ 7474/02, 7384/02 ו-7415/02 איציק כהן נ' מדינת ישראל (23.10.03) [להלן 'עניין איציק כהן']; וראו גם ע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי פ"ד ח(1) 295, 299; ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 373, 378 [להלן 'עניין ליכטמן']; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 408,415).

7.        נפתח במערער 1. בפרשת הסחיטה השלישית קבע, כאמור, בית המשפט המחוזי כי מערער 1 היה שותף פעיל בסחיטתם של האחים גליקסמן ועו"ד אופיר. התשתית העובדתית עליה הסתמך בית משפט קמא התמקדה בעיקרה בפגישה שקיים מערער 1 בקניון "קריון" שבקריית ביאליק עם עו"ד אופיר ועם אלירן בן שלוש (להלן 'אלירן'), המועסק על ידו. במסגרת פגישה זו דרש מערער 1 מעו"ד אופיר לפנות לאחים גליקסמן ולהורות להם להעביר כספים לידי ראש ארגון הפשיעה, הוא נאשם 1 בכתב האישום, אסי אבוטבול. הגם שהתקבלה עמדת המערער 1, לפיה ניהל מערכת יחסים עסקית ואף חברית הן עם עו"ד אופיר והן עם אלירן, קבע בית המשפט המחוזי כי הפגישה דנא לא הייתה פגישה עסקית ושהמערער 1 לא פעל בה מטעם עצמו. עוד נקבע כי המשתתפים בפגישה הכירו את מערער 1 ואת קשריו ומעמדו בארגון הפשיעה. לטענת מערער 1, מעורבותו בפרשת הסחיטה השלישית הייתה כשל חבר המשיא עצה ואזהרה ואין לראות בדבריו בהקשר זה משום 'איום' כמשמעו בסעיף 428 לחוק העונשין. דינו של טיעון זה, כפי שיבואר להלן, להידחות.

           אכן, הלכה פסוקה היא כי יש להבחין בין 'איום' כמשמעו בסעיפים 192 ו-428 לחוק העונשין לבין עצה או אזהרה שאינן באות בגדר עבירות האיומים שבחוק העונשין (עניין איציק כהן, פסקה 9; וראו גם עניין ליכטמן 379, 384-385). בעניין איציק כהן הודגש כי גם אם האדם שלעברו כוונו הדברים לא ראה בדברי הסוחט משום איום אלא בגדר 'טיפ' או 'עצה טובה' - בכך אין לשלול את האפשרות כי בתוכן הדברים ובנסיבות בהן נאמרו היה באמור כדי להטיל מורא בלבו של אדם סביר. בעניין ליכטמן הוצגו על ידי השופטים ברק וגולדברג שני מבחנים לשרטוט קו הגבול בין איום לבין אזהרה - מבחן השליטה ומבחן המהות בהתאמה:

"קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק. דומה כי ניתן להיעזר במבחן העזר הבא: האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע. אם התשובה היא בחיוב - הדובר שולט על התממשות האזהרה - יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר" (השופט ברק, שם, עמוד 384)